בצוהרי יום, באחד מרחובות השכונה החרדית בירושלים נפגשות שתי נערות – האחת חרדית והשנייה חילונית. בפגישה מקרית זו, המשנה את מסלול חייהן, מתחילה שיינה קאופמן ממאה שערים לספר את סיפור מסע חייה המרתק. מסעה ארוג בחברות נפש לרונה מהמושבה הגרמנית.
שֶׁיְינֶה הינו סיפור על חברות בין שתי נערות הבאות מעולמות מנוגדים, המלווה אותן גם במהלך חייהן הבוגרים, שם מחכות להן עליות ומורדות עם תפניות בלתי צפויות.
סיפור שמתפתל בין סמטאותיה הצפופות של מאה שערים לבין המושבה הגרמנית השקטה, ומרחיק עד השכונות החרדיות בברוקלין.
"הרגשתי שקיבלתי מתנה מהקדוש-ברוך-הוא. קיבלתי את רונה. וכיוון שחונכתי שלכל דבר יש סיבה, גם אם אינה גלויה לנו, ניסיתי להבין לשם מה קיבלתי מתנה כזאת. האם השם מעמיד אותי במבחן?"
יהונתן ולד, לפני כעשר שנים פרש מעולם העסקים לעולם היצירה.
את ספרו הראשון "לרוץ עם אווה" כתב בהשראת חלום שחלם על נער ונערה שהופרדו בשואה. לאחריו הוציא לקט "21 סיפורים קצרים". סיפורים שטווה מדמיונו החל במדלן הזונה מיפו , ממשיך ב"שיעור בשיווק" המתאר הלום קרב מזווית לא שגרתית, " גנב האופניים" ההומוריסטי ועוד רבים אחרים.
הספר "משני עברי החלון" נולד מקטע קצר שכתב בסדנה לכתיבה יוצרת ואילו "אל תאיץ בגשם" הינו סיפור חייו של שמריהו קרמן אחד מגיבורי ספרו "משני עברי החלון".
בשנתיים האחרונות נשאב לעולמה הקסום של "שיינה" הנערה החרדית ולסיפור חברותה האמיצה עם רונה הנערה מהמושבה הגרמנית..
כשאני כותב סיפור, אני מנסה להיכנס לנפשם של הגיבורים יצירי מוחי.
הם לא קיימים במציאות ומשנתתי בהם רוח חיים, ההיגיון וכללי ההתנהגות המקובלים יאמרו שהם אמורים להישמע להנחיותיי, אבל ברוב הפעמים הם עושים מה שבא להם ומתעלמים ממני.
מכיוון שאני מודע לעובדה שההכוונה שלי עלולה ללקות בחסר, הגעתי למסקנה שעדיף שכך. כל גיבור יעשה מה שהוא מוצא לנכון לעשות.
הרי בסופו של דבר, אני, שמכיר אותם לפעמים יותר טוב מהם, יודע שהגיבורים שלי חכמים ממני ויודעים היטב כיצד עליהם לנהוג במצבים השונים.
מאידך, הגיבורים שלי אינם מסוגלים לשנות את מזג האוויר, או לסגור את סניף הדואר עקב עיצומים, למשל.
כאן אני נכנס לתמונה אבל באמת, רק אם צריך.
וכך אני והגיבורים שלי חיים בהרמוניה, אני אחראי למזג האוויר ולסגירת סניף הדואר והגיבורים שלי אחראים לכל השאר.
משהפנמתי זאת, תפקידי מסתכם בלהתבונן ולרשום.
לרשום כך שיהיה מובן, מעניין, שוטף, בשפה מתאימה.
זה תפקידי, ואם יאמרו לכם שזה תפקיד שולי, לא אתווכח.
"חייכתי אל השכונה שהיא רק שלי, חיבקתי את הבתים הזקנים, ליטפתי את הרחובות המזוהמים, נשמתי מלוא ריאותיי את האבק ואת פיח האוטובוסים. חזרתי הביתה"
visibility_offהשבת את ההבזקים
titleסמן כותרות
settingsצבע רקע
zoom_outזום (הקטנה)
zoom_inזום (הגדלה)
remove_circle_outlineהקטנת גופן
add_circle_outlineהגדלת גופן
spellcheckגופן קריא
brightness_highניגודיות בהירה
brightness_lowניגודיות כהה
format_underlinedהוסף קו תחתון לקישורים
font_downloadסמן קישורים